נס נ' ריל אחד בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן ע"י השופטת ורדה סאמט כנגד המבקש (הנתבע 2) ביום 27.5.2009 בהיעדר הגנה ובהיעדר התייצבות (להלן: פסק הדין).

התיק עבר לטיפולי בהתאם להחלטת סגן הנשיאה, השופט טננבוים.

כאן המקום לציין כי תיק בית הדין בוער והוא שוחזר ע"י הצדדים בהתאם להחלטה מיום 21.1.2013.

העובדות

ואלה העובדות הרלוונטיות להכרעה בבקשה:

ביום 18.6.2008 הגיש המשיב כתב תביעה כנגד הנתבעת בו נתבעו זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה. הנתבעת הגישה כתב הגנה ביום 1.3.2009 שבו הכחישה את מועד תחילת העבודה.

בדיון שהתקיים ביום 22.3.2009 בנוכחות הצדדים הודה המבקש כי המשיב עבד אצלו באופן אישי בעסק הקרוי "טופנט" במשרה חלקית מחודש 1/2007 ועד לחודש 5/2007. אי לכך הורה בית הדין בסיום הדיון על צירוף המבקש כנתבע נוסף ועל הגשת כתב הגנה בתוך 30 יום וכן קבע כי דיון ההוכחות יתקיים ביום 27.5.2009.

ביום 22.4.2009 הוגש כתב תביעה מתוקן במסגרתו נטען כי יש לחייב את הן את המבקש והן את הנתבעת במלוא החוב הנתבע. יצויין כי עיון בכתב התביעה המתוקן מעלה כי לא נטענה בו כל עילת תביעה מכוחה ניתן לחייב את המבקש בחוב הנתבעת.

המבקש לא הגיש כתב הגנה ואף לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע בנוכחות ליום 27.5.2009. לפיכך ניתן כנגד המבקש והנתבעת פסק דין המורה להם לשלם למשיב, יחד ולחוד, רכיבי תביעה שונים בצירוף פיצויי הלנה לאלתר.

סמוך למועד מתן פסק הדין פתח המשיב תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין כנגד הנתבעת בלבד.

ביום 31.1.2012 הגיש המשיב בקשה לתיקון פסק הדין על דרך של הוספת מספר תעודת זהות של המבקש. הבקשה הונחה במענו של המבקש בביקור השלישי. המבקש לא הגיב לבקשה וביום 6.11.2012 תוקן פסק הדין כפי שהתבקש.

לאחר תיקון פסק הדין פעל המשיב למימוש פסק הדין אף כנגד המבקש, כאשר החוב בתיק ההוצאה לפועל עומד על סכום של למעלה מ-150,000 ₪.

פסק הדין לא הומצא למבקש ע"י המשיב עד למועד המצאת האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל.

ביום 21.1.2013 הגיש המבקש את הבקשה לביטול פסק הדין (להלן: הבקשה). המבקש טען כי נודע לו לראשונה על פסק הדין רק ביום 6.1.2013 עם קבלת האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל. עוד טען המבקש כי המשיב עבד אצלו בעסק הקרוי "טופנט" במשך כ-4 חודשים, כאשר לאחר מכן עבר המשיב לעבוד אצל הנתבעת – חברה בה היה המבקש אחד מבעלי המניות ואשר אינה פעילה עוד. המבקש טען כי לא ידע על הדיון בו ניתן פסק הדין ואף לא על פסק הדין שניתן נגדו באופן אישי.

ביום 4.2.2013 הוגשה תגובה לבקשה במסגרתה ביקש המשיב לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין מן הטעם שהמבקש נכח בדיון שהתקיים ביום 22.3.2009, שבו צורף כנתבע נוסף ובו נקבעו המועדים להגשת כתב הגנה ולדיון ההוכחות. עוד נטען כי לא הייתה כל חובה להמציא את פסק הדין למבקש עד למועד המצאת האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל מן הטעם שפסק הדין לא הורה על ביצוע מסירה. לסיום נטען כי התנהלות המבקש מעידה על זלזול בהחלטות בית הדין.

ביום 7.3.2013 התקיים דיון בבקשה. בסיומו השאירו הצדדים את ההחלטה לביטול פסק הדין לשיקול דעת בית הדין, ללא הנמקה.

כידוע, בית הדין רשאי לבטל פסק דין מחובת הצדק, בשל פגם בהליך, אשר נובע בדרך כלל מהיעדר המצאה כדין. במקרה שכזה, ביטול פסק הדין ייעשה מבלי להתייחס לסיכויי ההגנה. עם זאת, כאשר פסק הדין אינו פגום לבית הדין מסורה הסמכות לבטלו לאחר הפעלת שיקול דעת. בבוא בית הדין להפעיל את שיקול דעתו עליו להשיב על שתי שאלות: האחת, מהי הסיבה שגרמה למבקש שלא להגיש את הגנתו והשנייה מהם סיכויי ההגנה של המבקשת, כאשר כבר נקבע כי השאלה השנייה היא העיקר והשאלה הראשונה היא המשנית.

במקרה דנן אין מדובר בביטול מחובת הצדק אלא בביטול המסור לשיקול דעת בית הדין וזאת מן הטעם שהמבקש היה צד להליך שהתנהל נגדו בשנת 2009 אולם בחר מיוזמתו שלא להגיש כתב הגנה ושלא להתייצב לדיון הוכחות, הגם שההחלטות בעניינים אלו ניתנו בנוכחותו.

הכרעה